בוקר אפור וערפילי חיבק את בית הקברות הישן בשולי העיר. שירה, ילדה קטנה עם שיער פרוע ועיניים ירוקות נוצצות, פסעה ברחיפה קלילה בין המצבות העקומות. גופה ריחף מעט מעל הקרקע , אבל אף אחד לא היה שם להבחין בכך. היא נשאה סלסלת פרחים קטנה, וצליל שירת ציפורים נשמע ממרחקים.
"נו, שוב אני כאן," היא אמרה לעצמה והתקרבה לקבר המשפחתי הגדול. המצבות עמדו קרוב זו לזו, ולכל אחת היה כתם טחב שלא נמחק. "הגיע הזמן לראות מה שלומכם, משפחה יקרה."
היא הניחה פרח על הקבר הראשון – זה של אמא ואבא. ריחוף קל שלה העלה עננה של אבק סביב המצבה, ובאותו רגע החלו שני צללים שקופים לעלות באיטיות מהקבר.
"שירה, מותק, כמה זמן עבר מאז שביקרת!" אמרה אמא בקול מתוק, בעוד אבא משחזר תנועה של שתיית קפה דמיוני.
"כמה זמן? הייתי פה אתמול," ענתה שירה ביובש. "אתם תמיד מגזימים."
"אתמול, השבוע, אותו דבר," אמר אבא, מסמן בתנועת יד שתרד מהעניין. "אבל תגידי, לא שמת לב שפרחים קצת יקרים מדי? בזמני, פרח היה עולה גרוש וחצי!"
"כן, כן," גלגלה שירה עיניים. "מישהו פה מת כבר חמישים שנה ואין לו מושג איך כלכלה עובדת."
היא עברה לקבר השני – זה של סבתא. הענן שהחל לעלות מהקבר היה גדול יותר, עגלגל ורועש.
"שירה, יקרה שלי, כמה רזה את נראית! את אוכלת בכלל?" שאלה הסבתא בקול תובעני.
"כן, סבתא, אני אוכלת," ענתה שירה ונשפה בעצבנות. "וגם אם לא, מה זה משנה? אני בטוחה שאת היית מתעקשת לדחוף לי מרק בכל מקרה."
"ברור! אם כבר להיות מתה, לפחות תיראי בריאה," אמרה סבתא וניסתה לחבק את שירה, חיבוק שעבר דרך גופה.
לבסוף, היא התקרבה לקבר השלישי, זה של הדוד אריק. כשהרוח שלו עלתה, הוא כבר החזיק גיטרה שקופה וניסה לנגן מנגינה.
"אריק, אני נשבעת לך, אם תנגן עוד פעם את השיר הזה, אני אעבור לקבר של מישהו אחר," הזהירה שירה.
"מה את רוצה, זה להיט מת," הוא השיב וצחק, כאילו לא הבין את המבט המאיים שלה.
שירה ישבה באמצע המעגל המשפחתי והתחילה לספר להם על חייה – או לפחות על מה ש"קרה" לאחרונה. הרוחות צחקו, התווכחו, והעבירו ביקורת כמו שרק משפחה יכולה.
"את יודעת, שירה, לא לכל אחד יש את היכולת לבקר את המשפחה שלו ככה," אמרה אמא בחיוך קטן. "זה משהו מיוחד מאוד."
"כן, בטח," ענתה שירה ונשענה על מצבה קרובה. "מי לא רוצה משפחה שמביכה אותך גם אחרי המוות?"
אבל אז, ברגע של שקט, הרוחות הביטו זו בזו במבטים קצת מהוססים.
"שירה," אמרה סבתא לבסוף בקול רך, "את זוכרת בכלל איך הגעת לכאן לראשונה?"
"מה זאת אומרת?" היא שאלה, מבולבלת לרגע.
"מותק שלי, את לא בדיוק ‘ביקרת’ אותנו," אמר אבא באיטיות. "אנחנו כולנו פה כי… גם את כאן."
שירה צמצמה את עיניה וניסתה להבין. ואז, היא הסתכלה על ידיה השקופות, שהיו דומות להפליא לאלו של שאר בני המשפחה.
"נו באמת," היא נאנחה לבסוף. "יכולתם להגיד לי את זה קודם."
"רצינו," אמר אריק, מנפנף בגיטרה שלו. "אבל את תמיד מתעקשת על השטויות שלך. עכשיו תביאי לי פרח. גם אני רוצה אחד כזה."
"זה לא הוגן" מלמלה שירה
הרוחות צחקו, ושירה התיישבה לצידם, לא יודעת אם לכעוס או פשוט להשלים עם זה. בעולם אחר, הציפורים המשיכו לשיר, והערפל הפך עבה יותר, עוטף את המשפחה ברכות של קיום נצחי.
השאר תגובה