החרב המשובצת אבני אובסידיאן חתכה את האוויר בשריקה. אשליפוצ'יטלי קפץ לאחור ברגע האחרון, חש את להב המקאוויטל שורט את עורו כשחלף סנטימטר מצלעותיו. הוא גלגל את גופו על האדמה האדומה והרטובה מדם, ובתנועה אחת מהירה חזר לעמידה, כשמגן העץ המצופה עור נמר מוכן לפניו.
"אתה מהיר, אצטקי," רעם המצביא ההוטינוהסאבאני, עיניו כהות כמו פחם, בוערות תחת כובע הנוצות הצבעוניות. "אבל לא מספיק מהיר כדי להציל את ליבך מלהיות מוקרב לאלים שלנו."
אשליפוצ'יטלי חייך חיוך דק. מתחת למסכת הנשר שכיסתה את פניו הוא הרגיש את הזיעה נוטפת. כבר שעה שהם נלחמים, שניהם לוחמים בכירים בצבאות שנפגשו בקרב הגדול על גדות נהר האוהיו. מסביבם השתרע שדה הקרב העצום – אלפי חיילים מהאימפריה הטנוצ'קה נגד כוחות ברית ההוטינוהסאבאניה. תותחי הברונזה של הצדדים רעמו במרחק, אבל כאן, במרכז שדה הקרב, התנהל קרב יחידים עתיק – שני מפקדים בכירים מבקשים להכריע את המערכה בדו-קרב.
"אתה טועה, בן שבעת השבטים," השיב אשליפוצ'יטלי תוך כדי תמרון, מחפש פתח בהגנתו של האויב. "היום הוא יום עשר צור. הכוכבים מבטיחים ניצחון לאלי טנוצ'טיטלן."
סביבם לחמו הגדודים בעוצמה שהלכה וגברה. חיילי הנשר והנמר, פרחי מלחמה של האימפריה הטנוצ'קה, התקדמו לעבר עמדות הרובאים של ההוטינוהסאבאניה. הרובים החד-קניים של האויב ירקו אש ועשן, אך תותחי האצטקים השיבו באש מדויקת יותר. רוח הקרב נטתה לטובת הטנוצ'קה.
המפקד ההוטינוהסאבאני תקף בפראות, המקאוויטל שבידו חותך תבניות מורכבות באוויר. אשליפוצ'יטלי התחמק שוב ושוב, נע בתנועות מעגליות כמו שלמד במקדשי הנשר. עשרים שנה של אימונים עד שזכה במעמד לוחם הנשרים, עשרים שנה של שיפשופי אבן על עור, עצמות שנשברו והחלימו, וטקסי דם והקרבה לאל המלחמה הויצילופוצ'טלי.
הוא זיהה את הפתח – רגע קצרצר שבו יריבו איבד את שיווי משקלו בשל בוץ חלקלק. אשליפוצ'יטלי זינק קדימה, חרבו המשוננת ננעצה באותה שנייה בלב יריבו. פניו של המצביא ההוטינוהסאבאני קפאו בהבעת הפתעה.
"הקרבה ראויה לטזקטליפוקה," לחש אשליפוצ'יטלי באוזנו של יריבו הגוסס תוך שהוא מסובב את החרב. "דמך ישקה את השמש, וזכרך יחיה בשירי המשוררים."
דם חם פרץ מהפצע, והמצביא ההוטינוהסאבאני קרס על ברכיו. בידיו הרועדות הוא עוד ניסה להרים את נשקו, אבל אשליפוצ'יטלי בעט בחרב מידיו והניף את ראשו של יריבו לעבר השמיים.
"טנוצ'קה!" קרא בקול שהדהד מעל רעם התותחים. "טנוצ'קה!"
הקריאה נישאה בין שורות הלוחמים. חיילי האצטקים ראו את מפקדם מניף את ראשו של מנהיג האויב ותקפו בחמת זעם מחודשת. לוחמי ההוטינוהסאבאניה, שראו את מנהיגם מובס, החלו לסגת בבהלה.
"תפסו את השבויים!" פקד אשליפוצ'יטלי על קציניו. "מחר יהיה יום הקרבה גדול. שישים וחמש לבבות לטזקטליפוקה, ארבעים למאיזה טוצ'טלי."
בתוך רגעים הפך הקרב ממבוי סתום לניצחון מוחץ. הלוחמים הטנוצ'קה דחקו את ההוטינוהסאבאניה הנסוגים אל תוך הנהר. אלפים טבעו או נורו במים החומים. אחרים נתפסו בשבי ונכבלו בשרשראות ארוכות להובלה אל בירת האימפריה.
שלושה ימים מאוחר יותר עמד אשליפוצ'יטלי בראש טור הניצחון שנכנס דרך השער הצפוני של טנוצ'טיטלן, בירת האימפריה. השמש שקעה מאחורי הפירמידות העצומות של המקדשים, והשתקפה באגם הגדול שהקיף את העיר. מאות אלפי אנשים נדחקו בסמטאות הצרות כדי לראות את המצביא המנצח.
במרכבה שנמשכה על ידי עשרים עבדים אירופאיים ישב אשליפוצ'יטלי, לבוש בגלימת נוצות קווצאל מרהיבה. פניו מרוחים בצבעי מלחמה, ועל חזהו מדליית זהב שקיבל באופן אישי מהוויי טלטואני מוקטזומה החמישי, קיסר האימפריה הטנוצ'קה.
מאחוריו צעדו אלפי שבויים מההוטינוהסאבאניה, כולם צבועים בצבע כחול, מוכנים להקרבה. הניצחון במערכה זו הבטיח את שליטת האצטקים על כל העמק המזרחי, ופתח את הדרך להשתלטות על שארית היבשת.
המרכבה עצרה למרגלות המדרגות הגדולות של מקדש הויצילופוצ'טלי. אשליפוצ'יטלי ירד בצעדים מדודים ועלה במדרגות הרחבות. בדרכו עמדו כוהנים לבושי שחור, עטורי נוצות, שזימרו שירי הלל לאלי המלחמה. ריח דם וקטורת מילא את האוויר.
בראש הפירמידה, 160 רגל מעל האדמה, עמד מוקטזומה החמישי בכבודו ובעצמו. לבוש זהב ואבני ירקן, הוא חייך כשאשליפוצ'יטלי כרע ברך לפניו.
"אתה הבאת כבוד גדול לאימפריה," אמר הקיסר וסימן לאשליפוצ'יטלי לקום. "השמש תמשיך לזרוח על עמנו בזכות הקרבנות שנביא לה הלילה."
"ניצחנו בקרב, הוד רוממותך," השיב אשליפוצ'יטלי, "אבל האויב עדיין חזק. הם שולטים בצפון-מזרח וברשותם תותחים רבים. נצטרך עוד שלושה מסעות כאלה כדי לשבור אותם לחלוטין."
"ואתה תוביל אותם," הכריז מוקטזומה, ידו הונפה בתנועה רחבה מעל ההמון העצום שנאסף בכיכר למטה. "מחר תקבל את התואר טלקאצ'קאקאטל – 'קוטל האנשים'. והיום בלילה, אתה תהיה הראשון לקחת את לב השבויים."
המוני העם למטה הריעו בקולי קולות. אלפי קולות קראו את שמו של אשליפוצ'יטלי. התופים הגדולים הלמו בקצב אחיד ומעורר אימה.
אשליפוצ'יטלי עמד זקוף על מזבח האבן, הסכין המעוקלת בידו. האור האדום של השמש השוקעת נשפך על פניו ועל בגדי הטקס שלו. במרחק יכול היה לראות הרי געש מכוסי שלג שהתנשאו אל השמיים, ומאחוריהם, בקצה האופק, ים כחול-ירוק שהשתרע עד אין סוף.
האימפריה התרחבה, עוצמתה גדלה. בקרוב, ידע אשליפוצ'יטלי, הטנוצ'קה ישלטו בכל העולם. אבל קודם, הלילה הזה שייך לאלים. הוא הרים את סכין ההקרבה אל מול השמש השוקעת. תוך שעות ספורות יזרום דם מאות הקרבנות אל תעלות האבן של המקדש, ולבבותיהם ישמשו מזון לשמש שתזרח מחר על אימפריה טנוצ'קית חזקה יותר מאי פעם.
השאר תגובה