אור השמש בקע בקרניים עדינות מבעד לחלונות הגבוהים של חממת המחקר, מתפזר דרך הזכוכית המשובצת בתבנית של מעוינים עדינים. אבק דק ריחף בקרני האור, נוצץ כמו אבקת פיות בעולם של פלאים מדעיים שד"ר אליזבת' פרייזר יצרה לעצמה בפינה נשכחת זו של האוניברסיטה.

אליזבת' עטתה את כפפות המחקר החדשות העשויות גומי משולב עם סיבי פשתן מוחזקים, המצאה מבית היוצר של מעבדות קיימברידג'. היא נאנחה בשביעות רצון כשהרגישה את הגמישות החדשה. היא הייתה צריכה להודות שהם היו שיפור ניכר לעומת הכפפות הישנות שגרמו לידיה להזיע ולאצבעותיה להתקשות אחרי שעות של עבודה מדויקת. באנגליה של 1887, מדענית אישה הייתה עדיין תופעה נדירה, והיא למדה להעריך כל שיפור קטן בתנאי עבודתה, כל פיסת ציוד שהפכה את קיומה המקצועי לאפשרי יותר.

האובססיה הלאומית לקדמה ולהמצאות חדשות פתחה דלתות שהיו נעולות יותר מדי זמן. ובכל זאת, כפי שאמרה לעתים קרובות לעוזרה, הדרך עדיין הייתה רצופה מכשולים, ולפעמים היה עליה לפרוץ את הדלתות בעצמה.

"הדוגמית החדשה מוכנה, גברתי," אמר עוזרה, מר טימותי בנט, כשהוא מחזיק במחט ההזרקה בזהירות. בנט היה סטודנט מבריק אך ביישן מהפקולטה לכימיה, שנדחה על ידי שלושה פרופסורים לפני שאליזבת' הבחינה בכישרונו. "המינון תוקן כפי שהורית."

"מצוין," השיבה אליזבת', לוקחת את המחט ביד יציבה. היא העבירה אצבע על קצה המזרק ובחנה את הנוזל הכחלחל שנצץ בתוכו. "זו הגרסה השלישית השבוע, אבל אני מאמינה שהפעם מצאנו את האיזון הנכון בין המרכיבים האלקלואידים והאנזימים המזרזים. הפרופסור אלברטסון יהיה מרוצה."

בליבה ידעה אליזבת' שאלברטסון, ראש המחלקה לבוטניקה פרמקולוגית, לא יהיה מרוצה סתם, הוא יהיה נדהם. הגבר הקשיש האמין שייקח לפחות שנתיים עד שתגיע לתוצאות ראשוניות. הוא תמיד הוסיף לה עוד זמן כשהיא ביקשה הארכות למחקר, מתוך אותה חביבות מתנשאת שהפגין כלפי "הגחמה המדעית" שלה, כפי שכינה אותה באוזני עמיתיו. ובכל זאת, היא ידעה שנדיבותו מגיע בעיקר מאינטרס אישי – אם תצליח, הוא ייקח את רוב הקרדיט; אם תיכשל, היא תהיה לא יותר מהערת שוליים בדו"ח השנתי של המחלקה.

המחט נצצה באור שחדר מבעד לחלונות הגבוהים של חממת המחקר. נוזלים מבחנות ובקבוקונים שמולאו בנוזלים בצבעים שונים יצרו קשת זעירה על שולחן העבודה שלה. אליזבת' הסתכלה בריכוז על הצמח הזעיר שניצב בעציץ קטן על השולחן. צמח פיל עדין, מין נדיר שהובא במיוחד מהיערות העמוקים של ברזיל, ועכשיו עמד במרכז התקווה של המחלקה לפרוץ דרך בתחום הבוטניקה היישומית.

"המינון הקודם היה יעיל מדי," הרהרה בקול, שערה האדמוני נופל על פניה כשרכנה מעל לצמח. היא הדפה אותו לאחור בגב ידה המכוסה בכפפה. "הצמח גדל בקצב כה מהיר שפשוט התפוצץ מבפנים. התאים התחלקו במהירות כה גבוהה שמבנה הדפנות לא הצליח לתמוך בגדילה."

היא נשמה עמוק והביטה דרך החלון אל שמי לונדון האפורים. "אבל זו הייתה התקדמות לעומת הניסוי שלפניו, כשהוא פשוט התייבש. האיזון העדין שבין עידוד צמיחה לבין שמירה על האינטגריטי המבני של התאים הוא המפתח."

בנט נאנח והתקרב אל החלון, מתבונן בשמיים. מעליהם חלף אירוסטאט ענק, הדגל הבריטי מתנופף מתחתיו בגאווה. "אילו רק החברה המלכותית הייתה מאפשרת לנו גישה למעבדות המתקדמות בקנזינגטון… שם יש להם את הציוד החדיש ביותר, מיקרוסקופים עם רזולוציה פי עשרה משלנו…"

"אל תהיה כה פסימי, בנט," נזפה בו אליזבת' בעדינות, אך בטון נחרץ שהזכיר לו את אמו. "יש יתרונות לעבודה בשוליים. איש אינו מפקח על כל צעד שלנו. שכחת את פרשת פרופסור קינגסלי? חמש שנים של מחקר הושלכו לפח האשפה רק כי לורד תר'ואיט לא אהב את כיוון ההתקדמות."

"את צודקת, כמובן," הודה בנט, מתאושש. "ובנוסף, העבודה במעבדה מרוחקת זו מאפשרת לנו… גמישות מסוימת בפרוטוקולים."

"בדיוק," חייכה אליזבת', מביטה במחט שבידה. "גמישות היא המפתח לקדמה אמיתית."

היא הכניסה את המחט בעדינות לגבעול הדק של הצמח, ידה יציבה למרות ההתרגשות שהרגישה. הנוזל הכחלחל זרם פנימה באיטיות, ולרגע נדמה היה שדבר לא קורה. רק תנודה קלה של העלים העדינים העידה על כך שמשהו השתנה.

אבל אז, כמעט בלחישה, הצמח החל להיפתח, עלים חדשים נפרשו בתנועה איטית אך גלויה לעין. היה משהו כמעט קסום בתהליך הזה, כאילו הטבע עצמו החליט לחשוף את סודותיו בפני הצופים הנבחרים.

"הצלחנו!" לחשה אליזבת', עיניה האפורות-ירוקות נדלקות בהתרגשות. "ראה, בנט! צמיחה מבוקרת!"

הצמח המשיך לגדול באופן מתון אך יציב, גבעוליו מתארכים ומתעבים, עליו מתרחבים. מדי פעם נפתח עלה חדש בתנועה איטית ומדודה, כמו ילד המגלה את העולם לראשונה. בתוך דקות, מה שהיה קודם צמח ננסי בגובה כמה סנטימטרים הפך לשתיל בריא בגובה של כעשרים סנטימטרים.

אליזבת' לא יכלה להסתיר את התרגשותה. היא לא רק הצליחה לפתח תרכובת שהאיצה צמיחה – היא הצליחה לשלוט בקצב ובאופן שבו התרחשה הצמיחה, אתגר שהטוב שבמדעני האימפריה כשלו בו.

"פלא אמיתי," אמר בנט, רושם במהירות את התוצאות ביומן המעבדה, מילותיו מרוגשות כמעט כמו של מורתו. "הגבעולים החדשים נראים בריאים לחלוטין, לא כמו בניסוי הקודם שבו היו שבירים. והעלים – תראי כמה הם ירוקים וחזקים! אם נמשיך בקצב הזה, נוכל להציג תוצאות בכנס המלכותי בחודש הבא!"

אליזבת' הנהנה בשביעות רצון והרימה את משקפי הקריאה שלה מעל לעיניה, תולה אותם על שרשרת הכסף שמסביב לצווארה. היא נזכרה בדרך הארוכה שעברה: התואר שקיבלה רק בזכות העובדה שאביה היה פרופסור באוקספורד (אולי הדבר היחיד שהדמות הקשוחה הזו העניקה לה מלבד שמו), שנים של התגנבות למעבדות בשעות הלילה כדי לבצע ניסויים שנאסרו על נשים, וההחלטה לבסוף להתעלם מהנורמות ולהמשיך בדרכה, למרות המחיר האישי הכבד – חיים ללא משפחה משלה, ללא מעמד חברתי מכובד, תחת ביקורת מתמדת.

אבל ברגעים כאלה, כשהטבע עצמו הגיב לנגיעתה המדעית, ידעה שהקריבה את הדברים הנכונים. היא הייתה עומדת להצהיר על כך בקול, אך פתאום קפאה כששמעה את צליל פתיחת הדלת הראשית של החממה – הדלת הכבדה שנפתחה רק על ידי אנשים המחזיקים במפתח.

"האם קבעת פגישה עם מישהו היום?" לחשה לבנט, קולה מתוח.

"לא, גברתי," השיב, פניו מחווירים עד שנדמה היה שהשפיעו על צבע השיער הבלונדיני שלו. "כל הביקורים מתואמים מראש… זה… זה לא אמור להיות."

צעדים מהירים נשמעו על רצפת האבן, וקולות של לפחות שני אנשים. קולו של אחד מהם היה עמוק ובוטח – קול של אדם הרגיל לכך שמצייתים לו. אליזבת' הרגישה דקירה של חשד. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתערבו במחקרים שלה.

אליזבת' הורתה לבנט בתנועת יד חפוזה לכסות את הצמח בכיסוי זכוכית, אך היה מאוחר מדי. בפתח המעבדה הופיעה דמות גבוהה וזקופה, לבושה במעיל ארוך בצבע כחול-אפור וכובע צילינדר שחור. שפמו היה מטופח בקפידה והוא נשא מקל הליכה עם ידית כסף מעוטרת. מאחוריו עמד איש נמוך ורזה עם תיק עור גדול, לבוש בחליפה אפורה פשוטה יותר – כנראה מזכיר או עוזר.

"ד"ר פרייזר, אם איני טועה?" שאל האיש הגבוה, חיוך קטן ומחושב מעטר את פניו. "אני לורד פרסיוול ויליאמסון, מהמחלקה להשקעות מדעיות של הכתר. שמעתי שאת עובדת על משהו… מעניין."

אליזבת' זקפה את גבה והסתירה היטב את התרגזותה, מושיטה את ידה לסידור שערה באופן אגבי כדי להסוות את הרטט הקל שחשה. היא הכירה את השם – ויליאמסון היה ידוע בחוגים המדעיים כ"צייד פטנטים", אציל שהשתמש בקשריו הפוליטיים כדי להשתלט על מחקרים מבטיחים לפני שהגיעו לידיעת הציבור.

"לורד ויליאמסון, איזו הפתעה," אמרה בקול קריר ומנומס. "לא ידעתי שהמחלקה שלכם מגלה עניין בבוטניקה קטנה. אני מניחה שאתם עסוקים בדברים חשובים יותר – מנועי קיטור משוכללים, כלי תעופה חדשים… אולי אפילו נשק מתקדם?"

הלורד צחק, אך עיניו נותרו קרות. "אוה, אל תתני לצניעות להטעות, ד"ר פרייזר. שמועות על הצלחותייך הגיעו למשרדים הגבוהים ביותר." הוא הסיר את כפפותיו באיטיות, כמחווה של נינוחות שלא התיישבה עם מבטו החד. "במיוחד השמועה על מזרק הצמיחה המהיר שלך."

אליזבת' הביטה בו בחשד מזויף, כאילו לא ציפתה לכך שהמידע יגיע אליו, אך הזעם התעורר בה. מישהו הדליף מידע – אולי פרופסור אלברטסון עצמו, שהיה ידוע בקשריו עם האצולה. המחקר היה אמור להיות חסוי לחלוטין. "אכן מדובר בפריצת דרך, אם כי עדיין בשלבים ראשוניים," אמרה בקול מדוד, מעוניינת לראות כמה באמת ידוע לו.

"כמובן, כמובן," אמר הלורד ויליאמסון, מתקרב לשולחן המעבדה בצעדים מדודים ובוחן את הצמח שעדיין היה חשוף. "ובכל זאת, שלבים ראשוניים מרשימים ביותר." הוא התבונן בצמח בלי לגעת בו, עיניו מצרות בהתבוננות מעמיקה. "בכל שנותיי בחסות המדע, נדיר שראיתי פרויקט עם פוטנציאל כה… נרחב."

הוא הסתובב אליה, וכעת לא טרח להסתיר את הרצינות בקולו. "אולי לא הייתי ברור מספיק. אני לא רק מעוניין במחקר שלך, ד"ר פרייזר. אני רוצה לרכוש אותו. עבור הכתר, כמובן."

אליזבת' הצליחה לשמור על הבעת פנים נייטרלית, אך הרגישה את הדם עולה לפניה. היא מעולם לא הייתה טובה במשחקי פוליטיקה, וזו בדיוק הסיבה שהתבצרה במעבדה מרוחקת זו. ובכל זאת, מאחורי ההפתעה המעושה, מוחה כבר החל לעבד אפשרויות. שבוע קודם לכן קיבלה מכתב מסקרן מאדינבורו, ועכשיו הכל היה ברור הרבה יותר.

"המחקר שלי ממומן על ידי האוניברסיטה, הלורד ויליאמסון. איני יכולה פשוט למכור אותו," אמרה בקול ענייני, אצבעותיה משחקות בשרשרת הכסף שעל צווארה – הרגל עצבני שהיה לה מילדות.

"אכן, אכן," אמר הלורד, מנופף בידו כאילו מדובר בפרט זניח, מוותר על טקס החיזור הנימוסי שבו פתח. "הבאתי עימי צ'ק שכבר חתום על ידי הדיקן של האוניברסיטה, המאשר את העברת המחקר. הם…" הוא חייך חיוך ציני "…שמחו למכור, במחיר הנכון."

האיש הנמוך שלצידו, שעד כה עמד בשקט מוחלט, פתח את התיק השחור והוציא מסמך מקופל בקפידה, עם חותמת שעווה אדומה של האוניברסיטה. הוא הושיט אותו לאליזבת' במחוות נימוס מוגזמת.

אליזבת' לקחה את המסמך, אך לא פתחה אותו. היא הרגישה גל של זעם עולה בה. כך מתנהלים העניינים באימפריה – אנשים בעמדות כוח קונים ומוכרים את עמלם של אחרים מאחורי גבם, על בסיס פריבילגיות מעמדיות ולא על בסיס ערך אמיתי של ידע.

"ומה אם אסרב?" שאלה, מבטה ישיר. היא ידעה שזו פרובוקציה, אך היה משהו בלורד ויליאמסון שגרם לה לרצות להתנגד.

הלורד הרים גבה בתמיהה מעושה, כאילו הרעיון שמישהו יסרב להצעתו הוא אבסורד. "תסרבי? אבל מדוע, יקירתי? המימון, המשאבים, המעבדות – כולם יהיו לרשותך. את תמשיכי לנהל את המחקר, רק תחת חסות המחלקה שלנו."

"חסות שמשמעותה שליטה," הבהירה אליזבת' מבלי להסתיר את הציניות בקולה. "ושמי יופיע בהערות השוליים, אם בכלל."

הלורד צחק, הפעם צחוק אמיתי. "את ישירה, ד"ר פרייזר. תכונה נדירה בחוגים האקדמיים." הוא הניח את מקל ההליכה שלו על השולחן והתקרב אליה צעד נוסף. "כן, תהיה לנו שליטה על יישומי המחקר. אך שמך יופיע ככותבת ראשית של המחקר עצמו – על כך אני מוכן להתחייב בכתב."

אליזבת' שיחקה במחשבתה עם האפשרות. היא הכירה מספיק את המדיניות של הכתר כדי לדעת שגם אם יקיימו את ההבטחה שלהם, משמעות הדבר תהיה אבדן השליטה שלה על הכיוון האמיתי של המחקר.

"ולמה בדיוק המחלקה להשקעות מדעיות של הכתר מעוניינת בזרז צמיחה לצמחים?" שאלה אליזבת' ישירות, מתעלמת במכוון מהצעתו. "מדוע קצין בכיר כמוך מתייצב אישית במעבדה שולית?"

"התועלת החקלאית ברורה, כמובן," השיב הלורד בחיוך סבלני, כאילו מסביר דבר מה לילדה. "תארי לעצמך יבולים שגדלים בתוך ימים במקום חודשים… הודו המזרחית, אפריקה, קנדה – כולן יכולות להפיק תועלת אדירה מטכנולוגיה כזו."

בנט, שעד כה עמד בשקט, נשען קדימה ונראה כמתרשם מהחזון, אך אליזבת' הכירה את משרד החקלאות המלכותי מספיק כדי לדעת שזו לא הייתה האמת המלאה.

"אני לא מתרשמת מהתחמקויות, לורד ויליאמסון," אמרה בקור. "שנינו יודעים היטב שהחווה המלכותית אינה סובלת ממחסור במזון, והפתרון לרעב בקולוניות אינו מחקר יקר אלא מדיניות ראויה. אני אשאל שוב, הפעם באופן ישיר – למה אתם באמת רוצים את המחקר שלי?"

המבט של ויליאמסון התקשח, והפעם לא טרח להסתיר זאת. הוא בחן אותה לרגע, כאילו שוקל את האופציות שלו, ואז בחר בכיוון חדש.

"עמיתי הנכבד, הדוכס מאדינבורו," אמר לבסוף, מזכיר את השם לאיטו, "מתחרה בימים אלו בתחרות היוקרתית לפיתוח הפרויקט המדעי המרשים ביותר עבור החצר המלכותית. הוא מממן מעבדה שעובדת על זרז צמיחה דומה, אך שמענו שהתוצאות שלך…" הוא הישיר מבט אל הצמח הגדל, "…עולות בהרבה על שלהם."

אליזבת' הבינה מיד. עוד תחרות בין אצילים, כאשר היא ועמלה הם רק כלי שחמט על הלוח. שנים של עבודה אינטנסיבית, לילות ללא שינה, דחיית הצעות נישואין ומשפחה – כל זה כדי שאציל עם מקל הליכה משובץ אבני חן יוכל לזכות בתחרות יוקרה ולהשיג יתרון חברתי. היא חשה כיצד הכעס בוער בה כאש קטנה אך יציבה.

"אז אתה רוצה לקנות את המחקר שלי רק כדי לנצח בתחרות?" שאלה, לא מסתירה את הבוז בקולה. "חיים שלמים של מחקר רק כדי שתוכל להרשים קבוצת אצילים משועממים במועדון?"

"תארי זאת כאינטרס משותף," חייך הלורד, לא נפגע מהישירות שלה. "אנו זוכים בתהילה, את זוכה במימון ובמעבדה מודרנית. והדוכס, כמובן, לומד שיעור קטן בעניין התערבות בפרויקטים שלי."

האיש הנמוך מאחוריו השתעל קלות, כמזכיר ללורד שאולי אמר יותר מדי. ויליאמסון מיהר להוסיף: "אגב, אני בטוח שאת מכירה היטב את הפרופסור ברון, הביוכימאי הראשי של הדוכס. שמעתי שהוא… מאוד מעוניין בעבודתך."

שמו של פרופסור ברון היה מוכר היטב לאליזבת'. הוא היה מדען מבריק שהתמחה בכימיה של צמחים, אך היה ידוע גם כמי שלקח קרדיט על עבודתם של עמיתיו הזוטרים יותר. אליזבת' הכירה שתי עוזרות מעבדה שעזבו את האקדמיה לחלוטין אחרי שעבדו תחתיו.

אליזבת' לא אמרה דבר, ובמקום זאת הסתובבה לכיוון השולחן. תוכנית החלה להתגבש במוחה. היא הסירה את כיסוי הזכוכית מהצמח, שעכשיו הגיע כמעט לגובה של שלושים סנטימטרים, והתבוננה בו בהערכה מעושה. "יפה, נכון? אבל זו רק התחלה."

"מרשים ביותר," אמר הלורד ויליאמסון, עיניו נדלקות בתאווה כמו ילד בחנות ממתקים. "האם יש לך עוד דוגמאות?"

"כמובן," אמרה אליזבת', פונה לארון זכוכית בפינת החדר. קולה היה מחושב, כאילו נכנעה להפצרותיו. "יש לי כאן את כל הניסויים הקודמים. גם אלו שנכשלו יכולים ללמד אותנו הרבה."

כשהלורד התקרב לארון, מלווה בעוזרו הנאמן, אליזבת' הניחה יד על כיס חלוקה הלבן. בתנועה מיומנת שאימנה במשך שבועות של ניסויים, הוציאה במהירות מזרק נוסף – גדול יותר מהקודם, מלא בנוזל כחול עז יותר, כמעט ניאון בצבעו. בנט, שהבחין בתנועה, הרים מבט מופתע אך שתק, גבותיו מתרוממות בשאלה אילמת.

בתנועה חדה ומהירה, שהפתיעה אפילו את בנט, אליזבת' הזריקה את הנוזל ישירות לתוך הצמח שעל השולחן, לפני שהלורד הספיק להסתובב לכיוונה.

בנט, שקלט מיד את כוונתה, נסוג במהירות לפינת המעבדה, כאילו מחפש משהו.

"כן, המחקר שלי מתקדם מאוד," המשיכה אליזבת' בקול רגוע ושליו להפליא, בזמן שהרכינה ראשה קלות לכיוון בנט, סימן לו להתרחק עוד. "למעשה, אני חושבת שתוכלו לראות תוצאות מרשימות… מיד."

הצמח החל להתנועע. תחילה בתנודות קלות, כמו עלה ברוח עדינה, אחר כך בתנודות חזקות יותר. הלורד, שהיה עדיין עם הגב לשולחן ובחן את תכולת ארון הזכוכית, לא הבחין בשינוי.

"מה יש לכם כאן?" שאל, מצביע על מבחנה מסוימת.

"זה? זה רק ניסוי צדדי על תגובות הגנה של צמחים," אמרה אליזבת', עיניה ממוקדות בצמח המתעורר. "אבל אולי תעיף מבט בצמח המרכזי שלנו שוב? אני חושבת שהוא… מתפתח."

הגבעול התעבה במהירות מדאיגה, העלים התרחבו והתרבו כל כך מהר שכמעט אפשר היה לראות זאת בעין בלתי מזוינת. גבעולים חדשים החלו להתפתח מהעיקרי, מתעקלים ומתפתלים כמו זרועות תמנון ירוקות.

"כפי שאתה רואה," אמרה אליזבת', נסוגה בזהירות לאחור, "גיליתי שמינון כפול של הזרז מביא לתוצאות… מרשימות במיוחד."

הלורד ויליאמסון הסתובב והסתכל בפליאה על הצמח שהמשיך לגדול ולהתרחב, גבעוליו מתפתלים כמו זרועות חיות וחודרים לכל פינה פנויה. אחד הגבעולים התרומם באוויר לגובה של מטר וחצי, מתנדנד כמו נחש ענק.

"זה… לא אמור לגדול כל כך מהר, נכון?" שאל הלורד, קולו רועד מעט כשאחד הגבעולים התקרב לכובעו היקר.

"הו, זה רק ההתחלה," השיבה אליזבת' בשלווה מעושה, כשהיא ובנט כבר קרובים לדלת. "מעניין, הגרסה שהזרקתי עכשיו כוללת גם מרכיב שמגביר את החוש הטקטילי של הצמח. במילים פשוטות – הוא מגיב למגע, ובמיוחד לתנועה."

כאילו לאשר את דבריה, אחד הגבעולים הגדולים הסתובב באוויר וכרך את עצמו סביב זרועו של הלורד. גבעול אחר התפתל וחטף את כובעו, מושך אותו מעלה.

"ד"ר פרייזר!" צעק הלורד בבהלה, מנסה לשחרר את זרועו מהגבעול שהתהדק סביבה. "תעצרי את זה מיד!"

הצמח המשיך לגדול, וכעת כיסה כמעט שליש מהחדר. העוזר הנמוך של הלורד כבר נמלט בצעקות אל מחוץ לחדר, שומט את התיק היקר שלו על הרצפה.

"חוששני שזה בלתי אפשרי," ענתה אליזבת', כבר מחוץ לדלת, בנט לצידה. "הצמיחה מואצת מדי, ואין לי תרכובת מעכבת. אבל אל דאגה, אני בטוחה שצוות במחלקה להשקעות מדעיות של הכתר ימצא דרך להתמודד עם זה. בהצלחה, הלורד ויליאמסון!"

היא סגרה את הדלת בנקישה, מסובבת את המפתח. מבעד לזכוכית יכלה לראות את הלורד מתפתל כשגבעולים נוספים מתלפפים סביב רגליו, בזמן שהצמח הענק, שכעת הגיע כמעט לתקרה, המשיך להתפשט.

במסדרון, אליזבת' ובנט רצו במהירות, מתעלמים מצעקותיו של הלורד ומקללותיו הולכות ומתרחקות.

"גברת!" לחש בנט בהלם, קולו רועד כשהגיעו לקצה המסדרון. "מה עשית?! הוא יהרוג אותנו! הוא יכול להשיג צו מעצר בתוך שעה!"

"הרגע, בנט," ענתה אליזבת' בחיוך ערמומי, פותחת דלת צדדית שהובילה לחצר קטנה. "הצמח לא באמת מסוכן. הוא פשוט גדל מהר וכורך את עצמו סביב דברים, אבל הגבעולים חלשים למדי. ניתן להיחלץ מהם עם קצת מאמץ, והם נשברים בקלות. הם יוכלו להשתחרר ממנו בתוך עשרים-שלושים דקות לכל היותר, אחרי שיתמודדו עם מעט בהלה."

בנט הביט בה בתערובת של הלם והערצה. "את מטורפת," אמר, אך היה זה מחמאה יותר מביקורת.

"לא מטורפת, בנט היקר. תכליתית. הלורד המכובד לא ירצה שייוודע שנקלע למצב כזה, שנלכד על ידי… צמח. ובטח שלא ירצה להסביר מה חיפש במעבדה שלנו מלכתחילה."

"ואז?"

"ואז הלורד המכובד ישוב למחלקתו ויודיע שהניסוי שלנו אינו מוכן עדיין, ושהוא נתקל בתקלות בלתי צפויות. ואנחנו נקבל עוד כמה חודשים של מימון אוניברסיטאי שקט כדי לשכלל באמת את הזרז."

בנט הביט בה בהערצה, אך עדיין נראה מודאג. "אבל הם עלולים לנקום, גברת. אנשים כמו ויליאמסון, כשפוגעים בגאוותם… היכרתי פעם סטודנט שהתחצף לפרופסור ממשפחה מיוחסת. הוא לא סיים את הלימודים."

אליזבת' חייכה חיוך ממזרי, ובמחווה דרמטית יותר משהתכוונה, שלפה מכיסה הנסתר מעטפה חתומה בשעווה כחולה. "בנט היקר, חששותיך מובנים, אבל אל דאגה. הם לא יוכלו לנקום."

היא הגישה לו את המעטפה, שנשאה חותמת אצולה מרשימה – סמל משפחתי של איילים אוחזים במגן. "משום שיש בידי מכתב מהדוכס מאדינבורו עצמו, המציע לנו חסות מלאה במעבדות שלו, בתנאי שאדחה כל הצעה מהלורד ויליאמסון."

עיניו של בנט התרחבו בתדהמה. "כלומר…?"

"כלומר," צחקה אליזבת', "ששתי הקבוצות האלה מתחרות על חסותנו. ובזמן שהלורד המכובד מנסה להשתלט עלינו, הדוכס מאדינבורו מציע שותפות אמיתית, עם מימון נדיב, מעבדה חדשה, וזכויות פטנט משותפות."

"את ידעת על זה כל הזמן?"

"המכתב הגיע לפני שלושה ימים. עדיין לא החלטתי אם לקבל את ההצעה. גם הדוכס מאדינבורו הוא אציל שמעוניין בעיקר בניצחון בתחרות."

"אבל אחרי מה שקרה עכשיו…" מלמל בנט.

"אחרי מה שקרה עכשיו, הפעם אנחנו הולכים להכתיב את התנאים."

בנט הסתכל על אליזבת' בפה פעור, כאילו רואה אותה באור חדש לגמרי. "את מתכננת לשחק את המשחק שלהם…" אמר לבסוף.

"לא, בנט היקר," ענתה אליזבת' והניחה יד על כתפו. "אני מתכננת לשנות את כללי המשחק. במקום שהאצולה תשתמש במדענים כמונו, הגיע הזמן שהמדענים ישתמשו באצולה כדי לקדם מחקר אמיתי."

היא נשמה עמוק. "המכתב שבידינו והביזיון של ויליאמסון הם הקלפים שלנו. נשלח מכתב לדוכס עוד היום, נקבל את הצעתו בתנאי שנשמור על עצמאות מחקרית מלאה. ועד אז…"

"עד אז?"

"עד אז יש לנו צמח ענק להתמודד איתו," חייכה. "האם אתה זוכר את הנוסחה המעכבת שפיתחנו בחודש שעבר? זו שגורמת להאטה דרמטית בקצב צמיחת תאי הצמח?"

"כמובן, היא במקרר השני, אבל…"

"אחרי שניתן ללורד להתפתל עוד עשר דקות, ניכנס ונציל אותו. אני בטוחה שהוא יהיה אסיר תודה… וחסר רצון להזכיר את האירוע לאיש."

הם יצאו מהבניין לאור השמש של אחר הצהריים, שמיעטה לבקר את לונדון המכוסה בדרך כלל בערפל פחם. לשמים הכחולים היה גוון אופטימי שתאם את מצב רוחה של אליזבת'.

ברחוב שמתחת לאוניברסיטה זרמו אנשים בתלבושות מגוונות – פקידים חמורי סבר, סוחרים עם סחורות, מהנדסים עם תוכניות בניין מגולגלות תחת זרועם. האימפריה, על כל טוּבָּה וחטאיה, נעה קדימה. כמו הצמח שלה, לפעמים מהר מדי.

מעל ראשיהם חלף איירוסטאט מהודר, עשוי אלומיניום מבריק עם סמל מלכותי על צידו, מתוף הקיטור שלו פולט נקישות קצביות. פתיתי פחם זעירים נשרו מתחתיתו כשהוא חלף, כמו גשם שחור מיניאטורי.

בדיוק כמו באיירוסטאט הזה, חשבה אליזבת', אוויר חם מניע את העולם הזה קדימה – אוויר חם, תחרות נצחית, מעמדות אצולה נצחיים, ולפעמים, רק לפעמים, מדע אמיתי.

היא חייכה לבנט, שעדיין נראה מעט המום מהאירועים. "יום אחד, בנט, מדענים כמונו לא יצטרכו להתחנף בפני האצולה כדי לקדם את המדע. יום אחד, הידע שלנו יהיה הכוח האמיתי."

"ומה עם המזרק המעכב?" שאל בנט, עדיין מוטרד.

"אל דאגה," אמרה בחיוך. "בעוד בדיוק שמונה דקות, נחזור לשם. אני לא באמת אכזרית, בנט, אני פשוט… פרגמטית."

"ומה עם המחקר האמיתי?"

אליזבת' חייכה, מביטה מעלה אל האיירוסטאט המתרחק. "זרז הצמיחה שלנו יכול לעשות הרבה יותר מלזכות בתחרות מטופשת. חשוב על אזורי בצורת ורעב, על שיקום יערות, על גידול מואץ של צמחי מרפא. יש סיבה אמיתית שהלורד רצה את המחקר הזה, והיא לא קשורה לחקלאות – היא קשורה לכוח. השאלה היא, בידי מי יהיה הכוח?"

בנט הנהן, מבין לפתע. "בידיים שלנו," אמר בשקט.

"בידיים של האנושות," תיקנה אותו אליזבת'. "זה מה שהמדע צריך להיות. לא כלי בידי בעלי זרוע, אלא מתנה לכל."

היא הסתכלה בשעונה. "חמש דקות," ציינה. "הלורד ויליאמסון לא ימות מהצמח שלנו, אבל אולי הוא יקבל שיעור קטן בענווה. שיעור שאני בטוחה שישכח ברגע שנציע לו שותפות בפיתוח הזרז."

"שותפות?"

"כמובן," חייכה אליזבת' חיוך ערמומי. "הדוכס מאדינבורו מעוניין במחקר, הלורד ויליאמסון מעוניין במחקר, ושניהם מתחרים על אותו פרס מלכותי. דמיין איזה מימון אנחנו יכולים להשיג אם נשחק את שניהם זה מול זה?"

"אבל זה… זה לא מניפולציה?" שאל בנט.

אליזבת' צחקה. "בנט יקירי, באנגליה של ימינו, המניפולציה היא המטבע העובר לסוחר. ההבדל הוא רק במטרה אליה היא מופנית. אני מעדיפה לחשוב על זה כעל… איזון מחדש של הכוחות."

הם פנו חזרה לכיוון בניין המעבדות, צעדיהם מתואמים ומטרתם ברורה. השמש החלה לשקוע מאחורי הארובות והמגדלים של לונדון, שוטפת את העיר בזהב אדמדם.

"ועכשיו," אמרה אליזבת', "הבה נלך להציל את הלורד המסכן, ולהתחיל את המהפכה הקטנה שלנו."