השמש גססה באופק האדום, מטילה צללים מעוותים בין שורות התירס הגבוהות. רורי פסעה בשביל המוכר, סל קש ישן תלוי על זרועה. אצבעותיה היו מחוספסות מעבודה, לא כמו של ילדה בת שתים עשרה. שמלתה הפשוטה, שהייתה פעם כחולה, דהתה לגוון אפור עכור.

היא הכירה את השדה הזה כמו את כף ידה. כל שורה, כל פיתול, כל מקום שבו התירס גדל דליל יותר. שלושה חודשים של עבודה יומית עשו את שלהם.

פתאום השתרר שקט. לא הדממה הטבעית של ערב, אלא שקט כבד, כאילו מישהו כיסה את העולם בשמיכה עבה. רורי עצרה, אצבעותיה נקפצות סביב ידית הסל. היא ידעה מה זה אומר.

היצור הופיע כמו תמיד – יפה מכדי להיות אמיתי. עור בגוון זית זוהר, עיניים סגולות גדולות מדי, כנפיים שקופות למחצה. משהו בנוכחות שלו השתלט על המרחב, כאילו האוויר עצמו הפך סמיך יותר. ריח מתקתק, כמו פרחים רקובים, מילא את הערב.

רורי הרגישה איך הראש שלה מתערפל. היא ידעה שהיא צריכה לזוז, לברוח, אבל גופה לא ציית לה. העיניים הסגולות שלו משכו אותה פנימה כמו מערבולת עמוקה. היצור חייך – חיוך רחב מדי, שחשף שיניים בהירות ומחודדות – והושיט יד לעברה. אצבעותיו הארוכות והדקות נעו בתבנית מוזרה, משאירות שובל של אור סגלגל באוויר.

צעד אחד קדימה. היא לא רצתה לזוז, אבל רגליה נעו מעצמן. עוד צעד. החום שקרן ממנו היה חונק עכשיו, והסימנים המוזרים על עורו רקדו ופעמו כמו דופק. העיניים שלו תפסו את שלה, ופתאום היא ראתה דברים – דברים שלא היו אמורים להיות, מקומות שלא היו אמורים להתקיים.

אצבעותיה כמעט נגעו בידו המושטת. כמעט.

הפיצוץ היה מהיר. האור הסגול התפזר באוויר כמו דם מרחף, והיצור קרס לקרקע. מר מודי יצא מבין השורות, רובה הציד שלו עדיין מעשן. הוא השתעל שיעול עמוק, יורק על האדמה ליד גופת היצור. "ראיתי איך הוא כמעט תפס אותך הפעם. צריך להיות יותר זהירה, ילדה."

הוא הוציא שטר מקומט מכיס מכנסיו המוכתם. "הנה, של עשרים. בפעם הבאה אל תתני להם להתקרב כל כך. היצורים האלה… הם לא מה שהם נראים." הוא בעט קלות בכנף השקופה של היצור המת. "יפים מבחוץ, רקובים מבפנים. כמו תפוחים בסוף הסתיו."

רורי לקחה את השטר. המחיר קבוע, כמו הבחילה, כמו הדמעות שהיא לא מרשה לעצמה להוריד. בסוף החודש יהיה מספיק. חייב להיות מספיק.

מר מודי התכופף, תופס בכנפי היצור. "את יודעת למה הם באים אלייך?" הוא שאל, קולו צרוד מעישון. "כי את צעירה. טהורה. הם חושבים שאת קלה." הוא משך בגופה, מתחיל לגרור אותה. "אבל הם לא מכירים אותך כמוני, נכון?"

"מחר?" הוא שאל, מדליק את מקטרתו בתנועות מיומנות.

רורי הנהנה. מה עוד נשאר לה? בבית, אמא חולה במיטה, והתרופות יקרות. היא ספרה בראש – עוד שבעה יצורים, אולי שמונה, ויהיה לה מספיק לחודש של טיפול

כשהלילה ירד סופית, היא צעדה הביתה, השטר המגואל בכיסה. מחר היא תחזור. היא תמיד חוזרת. כי בסופו של דבר, הדבר היחיד שמפחיד יותר מהיצורים הארורים הוא להישאר לבד.