המגדל העצום של אנטנת השידור הזדקר מעל העיר החדשה אטלנטיס, קורן באור נאון כחלחל שהפך את הלילה האוקייני לדמדומים מלאכותיים. ד"ר אלן ברוקס השקיף על גיגית האמלגם הנוזלי שלפניו, ובידיו המכוסות בכפפות הגומי העבות ערבב בזהירות את המתכת הנוזלית. המעבדה שלו בקומה ה-158 של המגדל המרכזי בעיר הצפה הייתה הדבר היחיד שנותר לו בעולם, מאז האסון.

שלושה חודשים עברו מאז ההפעלה הראשונה של מקלט האנרגיה החדש, המבוסס על תכנונו של טסלה עצמו. מקלט שהיה אמור לספק אנרגיה חופשית לכל תושבי העיר הצפה. אלן היה המדען הראשי בפרויקט, והוא זה שלחץ על הכפתור האדום בטקס ההשקה המפואר.

איש לא יכול היה לחזות מה יקרה אחר כך.

האנרגיה התפשטה בגלים אדירים, בדיוק כפי שתוכנן. אבל אז, תוך שניות ספורות, כל הקשר עם היבשה נותק. מכשירי הטלוויזור שתקו. מקלטי הרדיו השמיעו רק רעש לבן. והלילה ההוא… הלילה ההוא, כאשר גלי האוקיינוס היו שקטים במיוחד, התחילו הקולות.

בתחילה הם נשמעו רק דרך מכשירי הקשר. לחישות מרוחקות, בשפה בלתי מובנת. אז הקולות התחזקו. אנשי צוות בקצה המזרחי של העיר החלו לדווח על דמויות הנעות מתחת למים, נראות לרגע בפנסי ההצפה העצומים שהאירו את האוקיינוס סביב האסדות.

המועצה המדעית העולמית שלחה צוללת בלתי מאוישת לחקור. הצוללת לא חזרה מעולם. כעבור שבוע, נשלחה צוללת מאוישת ובה צוות חקירה. הם חזרו, אבל… שונים. עיניהם היו קרות, ריקות. המהנדס הראשי נטש את משמרתו בחצות, נכנס לים ללא חליפת צלילה ונעלם. איש לא מצא את גופתו.

אלן ידע מה קרה באמת. האנרגיה שהועברה באמצעות השידור האלחוטי לא רק סיפקה חשמל. היא פתחה דלת. דלת לעולם אחר, עולם שמאחורי המציאות שלנו.

"דוקטור ברוקס?" קול רך נשמע מאחוריו. היתה זו ד"ר הלן צ'אנג, המתמחה שלו. או לפחות, הגוף שפעם היה שייך לד"ר צ'אנג.

"לא עכשיו, הלן," הוא מלמל, מתמקד במתכת הנוזלית שלפניו. המגן היחיד שייצר עד כה. הרכב המתכות היה סגולה מיוחדת – הקרינה האלקטרומגנטית שבקעה ממקלט האנרגיה פשוט התעקלה סביבו, לא מסוגלת לחדור.

"אבל דוקטור, החיבור הושלם," אמרה הלן, קולה מונוטוני ומרוחק. "התדר החדש מוכן לשידור. המועצה מבקשת את נוכחותך בחדר הבקרה."

אלן סובב את ראשו אליה באיטיות. עיניה של הלן היו בעלות הברק המוזר הזה שאפיין את כל מי שהיה חשוף ישירות לקרינה. הברק הכחלחל, כמו הנאון באנטנה, רק… עמוק יותר. כאילו האור בקע מתוך ראשה.

"אני אגיע בקרוב," שיקר, והמשיך בעבודתו. השעה הייתה מאוחרת, והוא היה חייב להשלים את המגן לפני שההקרנה הגדולה תחל. על פי תכנית המועצה, בחצות הלילה ישודר התדר החדש לכל הערים הצפות ברחבי העולם. תדר שלדברי המועצה "יפתור את בעיית התקשורת אחת ולתמיד."

אלן ידע את האמת. התדר החדש לא היה מיועד לפתור שום בעיה של אנושות. הוא היה מיועד להרחיב את הפתח, לאפשר לאותם… דברים… לצאת מהמים ולהיכנס לערים.

השעון הראה 23:45 כשסיים את המגן. אלן הניח את טבעת המתכת המשונה על ראשו, והרגיש מיד את השינוי. הלחישות שליוו אותו במשך שבועות נדמו פתאום. הראש שלו היה שקט, ללא הקולות הבלתי פוסקים של ה_דברים_ שמעבר.

הוא פנה אל עבר דלת המעבדה, ומצא שם חמישה אנשי צוות בחלוקים לבנים. מבטיהם היו ריקים, ועיניהם זהרו באותו אור כחול מעורפל.

"דוקטור ברוקס," אמרו בקול אחד, "הזמן הגיע."

"אני יודע," הוא ענה, לבו פועם בחוזקה. "אני בא אתכם." הוא החליק את המגן מתחת לצווארון חולצתו.

הם ליוו אותו במסדרון הארוך, האורות מהבהבים באופן לא סדיר. האנטנה העצומה שמחוץ לחלונות הזכוכית הענקיים החלה לזמזם בתדר נמוך, מתכוננת לשידור הגדול.

חדר הבקרה היה ריק מאדם, למעט שלושה חברי מועצה שישבו מאחורי שולחן הבקרה המרכזי. אך לא, הם לא היו חברי המועצה. הלבוש שלהם היה נכון, אבל הישיבה שלהם הייתה… מוזרה. כאילו הם לא רגילים לשבת על כיסאות. כאילו הם לא רגילים לגופות אנושיים בכלל.

"דוקטור ברוקס," אמר אחד מהם, קולו מהדהד באופן לא טבעי. "הפרויקט שלך היה הצלחה גדולה. הודות למקלט שיצרת, אנו יכולים לחזור."

"לחזור?" הרהר אלן בקול, ידו נוגעת בטבעת המתכת שמתחת לחולצתו. "אתם לא שייכים לכאן?"

"אנחנו היינו כאן קודם," ענה השני, "הרבה לפני שהדו-רגליים הראשונים זחלו מהים."

"אבל אז הגיע האור," המשיך השלישי, "והדחיק אותנו. כעת, הודות למגדלים האדירים שלכם, אנו יכולים להחזיר את העולם למצבו הטבעי."

המחשבות התרוצצו בראשו של אלן במהירות. המגדלים. התדרים. האורות הכחולים. הם לא היו מיועדים להעברת אנרגיה – הם היו מיועדים להחזיר את הדברים  הללו חזרה לעולם.

"אתה מבין כעת," אמר הראשון, עיניו נדלקות באור חזק יותר. "והנה, מר ברוקס, אתה תהיה האנושי הראשון שיזכה לכבוד הגדול של השיבה."

אלן קפא במקומו. "השיבה?"

"כן," אמרו שלושתם בקול אחד. "אתה תהיה הראשון שיתמזג באופן מלא."

שלוש הדמויות קמו בתנועה אחת, חלקה מדי, מהירה מדי, והחלו להתקרב אליו. השעון הראה 23:59. רק דקה אחת נותרה לפני השידור הגדול.

אלן שלף את המגן במהירות והניח אותו מעל ראשו. הדמויות עצרו במקומן, כאילו נתקלו בקיר בלתי נראה.

"אי אפשר!" קראו בזעם. "כיצד אתה חוסם את הקריאה?"

"מסתבר שטסלה ידע גם איך לעצור אתכם, לא רק איך להזמין אתכם," חייך אלן, התקדם במהירות אל עבר לוח הבקרה. רק כפתור אחד היה דרוש לו. כפתור ההשבתה.

אצבעותיו היו במרחק סנטימטרים ספורים מהלוח כשהוא הרגיש את האחיזה הקרה על כתפו. הסתובב, ועיניה הריקות של הלן צ'אנג הביטו בו.

"הם כבר כאן, דוקטור," לחשה, וקולה נשמע כאילו מגיע ממרחק עצום. "הם תמיד היו כאן."

השעון צלצל. חצות.

האנטנה החלה להאיר באור עז, קרניים כחולות של אנרגיה מתפשטות לכל עבר. בחלונות הענקיים, אלן ראה את המים סביב העיר הצפה גועשים ומבעבעים, כאילו רותחים.

ומתוך המים, עלו אלפי דמויות מוארכות, זוהרות באותו אור כחול. זרועותיהן ארוכות ומתפתלות כמו תמנונים, ראשיהן מעוותים ועצומים.

בידיים רועדות, אלן לחץ על כפתור ההשבתה. האור באנטנה החל להבהב… ואז דעך לחלוטין. למשך רגע, השתררה דממה מוחלטת.

ואז החל הצרחות. צרחות של אלפי יצורים התעקמו בכאב כשהפתח נסגר. צרחות מהחוף, מהמים, ומתוך בני האדם עצמם.

אלן התמוטט על הרצפה, ידיו אוחזות בטבעת המתכת, היודע שהקרב רק התחיל.

כי הם כבר היו כאן. ואולי הם תמיד היו כאן.

ובעודו מתכרבל על הרצפה, מוקף ביללות הנוראיות של היצורים הנלכדים בין העולמות, המכשירים החלו לחזור לחיים. מסכי הטלוויזור נדלקו, מלאים ברעש סטטי.

וממסך הטלוויזור הגדול ביותר, קול יחיד נשמע דרך הסטטיק:

"דוקטור ברוקס," קרא קול עמוק ועתיק, "ההתחלה הייתה רק ההתחלה."