"נראה לי שזה נכון, המשפט הזה, הנריק. כל הדברים מגיעים למי שמחכה מספיק זמן."

כרכתי יד רועדת סביב הכוס ולקחתי לגימה הגונה. זה צרב בדרך למטה, והשתעלתי.

"אבל הם לא אמרו שאצטרך לחכות כל כך הרבה זמן," עניתי. "אני מנסה להרוג אותך כבר כמעט ארבעים וחמש שנה." היה לי קשה לתפוס אוויר.

"יותר טוב ממה שאתה רגיל אליו?" הוא שאל, מתעלם מהעקיצה שלי ומתמקד בתגובה שלי לאלכוהול. הייתה בשאלה אירוניה חיבה-כמעט, ואני מניח שהוא יכול היה להרשות לעצמו.

"אתה לא שותה." הכוס שלו עדיין הייתה מלאה. המשקה – ורוד מעל צהוב, עם מטרייה קטנה בפנים. רוב הגברים היו מתביישים להזמין דבר כזה, אבל כנראה שלא ברנרד. זה התאים בדיוק למה שידעתי עליו. הוא שיחק עם הכוס.

"סתם נזכרתי," הוא אמר. "היו לנו הרבה זמנים טובים. הרבה הרפתקאות."

רק העובדה שהאצבעות שלי בקושי הצליחו לאחוז מנעה ממני למעוך את הכוס ביד.

"אתה בטח זוכר אותן יותר טוב ממני," אמרתי בטון מרוסן. "ארבעים וחמש שנה זה בערך כמו ארבעים וחמישה חודשים בשבילך."

ברנרד הנהן. "נכון. רצתי במעגלים סביב ציידים כשאתה עוד היית תינוק בזרועות אמא שלך. ותראה אותנו עכשיו – אתה זקן שהאצבעות שלו אפילו לא מסוגלות להחזיק אקדח, ואני לא הזדקנתי ביום אחד."

הצצתי אליו מהצד, מהרהר. הוא קלט מיד.

"מה? מה עובר לך בראש?"

חשבתי שכדאי פשוט לשאול. לא תהיה לי עוד הזדמנות. לא היו לי אשליות שהוא לא ינסה להרוג אותי לפני שהלילה ייגמר.

"זה שווה את זה? הנשיכה של הזאב, הקללה – להפוך לחיה כל חודש?" הסתובבתי אליו חזיתית. הברמן, שנראה גם הוא קרוב לפנסיה, מילא לי את הכוס אוטומטית ואז התרחק מאיתנו באדישות מקצועית. "האם אלמוות שווה את כל האנשים שהרגת?"

במקום לענות הוא רוקן את הכוס בלגימה אחת וסימן לעוד אחת. אני כבר הייתי מטושטש בקצוות, אבל הוא יכול היה לשתות עד הסגירה ולא להרגיש כלום. הוא שתק זמן רב, עד שהניחו מולו את המשקה החדש.

"זה מה שאני עושה," אמר לבסוף. "זה לא כאילו יש לי ברירה. לא סתם קוראים לזה קללה."

נחרתי. "אל תמכור לי את זה. אל תחרטט זקן. אתה אוהב את המרדף. הכול משחק בשבילך. פעם היית מסתובב בעיר עד שמישהו כמוני היה מגיע לחפש אותך. ואז היית או משאיר את ההרוג האחרון שלך במקום שנמצא אותו, או אורב לנו. אתה יכול להאשים את הקללה במה שעשית בליל ירח מלא – אבל לא בכל השאר."

ברנרד משך בכתפיו. "אנחנו מי שאנחנו. ומה איתך? אתה ואני רוקדים אחד סביב השני כבר כמעט חצי מאה, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו בכלל רואים זה את זה, שלא לדבר על מדברים. למה אתה בעסק הזה, הנריק?"

"אשתי נהרגה על ידי איש-זאב במנהטן ב-1965." מפתיע כמה בקלות המילים יצאו עכשיו.

"אני גרתי במנהטן ב-1965." הדרך שבה הוא אמר את זה, כמעט אפשר היה להאמין שהוא חושב שזה צירוף מקרים. "אז למה הפצת הודעה שניפגש כאן, זקן? היית חייב לדעת כמה זה מסוכן."

המשקה שלי נגמר. הרמתי יד לסמן לברמן. הוא הסתכל לכיווננו בדריכות – ואז הורדתי את היד ונענעתי בראש.

"אני חושב ששניים זה מספיק."

"כן," אמר ברנרד. "זה אמור להספיק."

צמצמתי אליו עיניים, אבל שחררתי את זה. זה לא שינה.

"אני אפילו לא הייתי בטוח שתבוא. רציתי לבקש ממך טובה. נגמר לי, סיימתי לצוד. רציתי לבקש שתעזוב אותי בשקט. אני פורש. אתה מנצח."

ברנרד הניח יד על הכתף שלי. "אז תדע, יש לך מזל. כי כבר עשיתי לך טובה." הוא התקרב, כאילו אנחנו חברים ותיקים. "עברתי פה קודם ושכנעתי את הברמן שלנו לתבל את המשקאות שלך. בעוד כחמש דקות אתה תהיה מסוחרר מדי בשביל לעמוד. עד שנגיע למכונית שלי אתה כבר תהיה על הרצפה. ועד שאחתוך לך את הגרון ואשאיר אותך ביער – לא תרגיש שום דבר."

הוא כבר עזר לי להישאר זקוף.

"אל תדאג," הוסיף. "אני אשלם על המשקאות שלך. תוכל להחזיר לי אחר כך."

ניסיתי להשאיר את המבט ממוקד כשהברמן צף לתוך שדה הראייה שלי.

"הנה," אמר ברנרד והושיט שטר. "תשאיר את העודף."

הלשון שלי הייתה עבה מדי כדי לדבר. חבל. רציתי לומר לו שכמעט כל מה שאמרתי היה שקר. רציתי לומר לו שהדבר היחיד שהיה אמת הוא מה שסיפרתי על אשתי.

ברנרד לא שם לב לפנים שלי, כשהצלחתי לתפוס את העין של הברמן – האיש שגייס אותי לשחק את התפקיד הזה; האיש שערבב במשקאות הפירותיים של איש-הזאב אבקת כסף; האיש שהשם שלו, בניגוד לשלי, באמת היה הנריק.

רציתי לומר לברנרד שכבר החזרתי לו את כל מה שהייתי חייב לו.