"אנחנו אולי נהרוג את המכשף הלילה," גרהם לחש.
"או שנמות" קסט לחש בחזרה.
"אם הוא באמת ייצור ירח הלילה, כמו שאני חושב שהוא יעשה הוא יהיה לגמרי בלי אנרגיה. זה יהיה קל. הוא יהיה כמו כל אדם רגיל."

גרהם הוביל את קסט לאט סביב העצים עד לקצה היער.
"זה הבית?" קסט שאל, מציץ בין הענפים.
"זה הבית. יש לו אישה וילד, בן עשר. משכיב את הילד לישון שעה אחרי השקיעה, ואז הוא ואשתו נשארים ערים עוד בערך שעתיים-שלוש, מדברים וקוראים.
מתכננים דברים, אני בטוח."
"אלים יקרים, כמה זמן עקבת אחריו?"
" הרבה זמן," אמר גרהם. והוא היה גאה בזה. והלילה זה יהיה שווה הכול.

"הממ," אמר קסט, "נראה שהילד נשאר ער עד מאוחר הלילה."
גרהם צמצם עיניים. קסט צדק – האיש הוביל את בנו החוצה.
"ידעתי!" גרהם חייך. "הוא בהחלט יוצר ירח הלילה, נותן ליורש העצר הצעיר להישאר בשביל המופע. תסתכל עליהם טוב. ותסתכל על השמיים. יהיה שם יותר מכוכבים לפני שהלילה הזה יגמר."

גרהם צפה בהתרגשות. זמן רב הוא חלם על הרגע הזה. מלך-מכשפים נולד רק פעם באלף שנים. הם היו יוצרים ירח חדש בשמיים כדי להודיע לעולם על בואם. הם היו אוספים אינספור חסידים, וכוחם היה אדיר, בלתי ניתן לעצירה – הם היו שולטים בכל מי שרואה את הירח, מפילים כל מלך, הופכים כל כלכלה, מארגנים מחדש ומזיזים את מרכזי הכוח של הכוכב. תשעת הירחים שכבר היו בשמיים היו מצבות הקבר של מלכי-המכשפים מן העבר, כל אחד מסמן עריץ שזרק את העולם לעידן חדש.

אבל לא הפעם, חשב גרהם, לא במשמרת שלי.

הייתה דרך אחת להביס מלך-מכשפים, והיא להרוג אותו מיד אחרי יצירת ירח חדש. יצירת ירח הייתה מרוקנת זמנית את כוחם, ופותחת חלון קצר של הזדמנות לעצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני כאן ואני צופה ואני לא אתן לך לשנות את העולם.

גרהם הביט באיש מדבר בהתלהבות עם בנו ומצביע אל השמיים.
קדימה. תעשה את זה כבר.

לבסוף האיש הרים את ידיו לעבר השמיים כאילו הוא מנסה לדחוף אותם לאחור.
ואז האוויר רעד. זמזום נמוך הגיע משום מקום, כמו חריקה של אבן באבן. כשהוא צופה בשמיים, גרהם ראה את הכוכבים שוקעים זה לתוך זה, כאילו השמיים הם כיפה של נוזל ומישהו בדיוק זרק אבן דרך פני השטח שלה. ירח חדש, עשירי במספר, התפרץ אל הקיום, כאילו נמשך פתאום מעולם אחר.

ואז האוויר שוב עמד דומם.

"או כן," קסט לחש, "זה בהחלט מלך-המכשפים. צדקת."
גרהם הסתכל על קסט, שעיניו היו פעורות בהשתאות.
אבל במקום להגיד את מה שרצה להגיד, הוא רק אמר: "ועכשיו מה?"
וקסט ענה כפי שגרהם ציפה: "להרוג אותו."

---

רודריק חייך. "תסתכל על הירח החדש היפה הזה." הוא הביט מטה אל בנו, קירן. "מה אתה חושב?"
קירן הנהן. "זה טוב. ועכשיו…?"
"הכול הולך להשתנות." רודריק טפח על כתף בנו. "לא רק החיים שלנו – העולם כולו. והעולם יודע את זה, כל מי שיש לו עיניים לראות את הירח החדש הזה. אבל… נצטרך לחכות רק עוד לילה אחד לפני שנגלה את האמת למישהו."
"למה?"
"כי זה הרגע המסוכן ביותר להיות מלך-מכשפים – מיד אחרי שירח חדש נוצר. כרגע, הגיע הזמן לנוח."
"אבל אני בכלל לא עייף," אמר קירן.
"אתה לא? טוב, אני כן, אני גמור. בוא."

השניים נכנסו פנימה.

אחרי שרודריק השכיב את קירן לישון, הוא הצטרף לאשתו, אלס, ליד החלון.

"על מה את חושבת?" שאל רודריק.
"על איך שזה יהיה," אמרה אלס. "העתיד. העולם שלנו. החיים שלנו."
"כולם יהיו טובים יותר," רודריק חייך.
"אבל אתה לא מפחד מכוח כזה גדול? זה באמת יכול לשנות אדם."
"אף אחד לא הולך להשתנות," אמר רודריק, לוקח את ידיה בידיו. "תסמכי עליי. תסמכי עלינו. ביחד. כולנו נשארים ביחד, שום דבר לא יכול לגעת בנו."
אלס שתקה לרגע, ואז חייכה. "אני כן סומכת עלינו. ואני גאה בך."
"עשינו את זה ביחד. הירח הזה הוא שלך בדיוק כמו שהוא שלי."

הדפיקה בדלת לא הייתה דפיקה – זו הייתה מכה כבדה, ואז עוד אחת, ואז העץ חרק.

"רודריק…" אלס לחשה, והחיוך שלה כבה.

לפני שהוא הספיק לזוז, הדלת הקדמית התפוצצה פנימה. המנעול נקרע מהמשקוף, והעץ עף על הרצפה כמו חיה שנשחטה בבת אחת. שני גברים נכנסו פנימה במהירות, בלי היסוס, עם ריח של קור ולכלוך מהיער.

"מה זה? מי אתם?" רודריק צעק, והזעם שלו התערבב בפחד שהוא ניסה להסתיר. הוא ידע. אותו פחד ישן, שקבור מאחורי הראש כמו אבן כבדה – הנה הוא, חי.

"אנחנו כאן בשביל יוצר הירח העשירי," אמר גרהם. "אנחנו כאן בשביל מלך-המכשפים."

אלס קפצה קדימה לפני שרודריק עשה צעד. היא ניסתה לחסום אותם בגופה, כאילו הגוף שלה יכול להיות דלת חדשה.
"אתם לא תיכנסו ככה לבית שלנו!"

קסט דחף אותה הצידה בכוח, לא עדין, והיא נתקלה בשולחן הקטן ליד הקיר. כוס נפלה והתנפצה.
"רודריק!" היא צעקה, ומיד ניסתה לקום.

"אל תיגע בה," אמר רודריק בקול שקט מדי.

קירן הופיע בפתח המסדרון, משפשף את עיניו, חצי ישן. הוא ראה את השברים על הרצפה ואת אמו על הברכיים. משהו בו התקשח.

"חזור למיטה, בן, זה לא נוגע לך," רודריק אמר, אבל הפעם זו הייתה פקודה כמעט נואשת.

גרהם הסתכל על הילד לרגע, והרגיש צביטה לא רצויה. "תקשיב לאבא שלך, קטן."
אבל הילד לא זז. הוא רק עמד שם, בוהה בגרהם בעיניים מלאות שנאה – שנאה נקייה, בלי סיבה טובה חוץ מהסיבה היחידה שיש לילדים: שזה הבית שלו.

"עוף!" רודריק שאג.

באותו רגע קסט התקדם עוד צעד, וקירן הרים יד כאילו הוא עומד לזרוק משהו. האוויר לידו רעד לרגע, כמו חום מעל אבן.
קסט עצר, הפנים שלו מחווירות. "גרהם…"

"לא," גרהם לחש לעצמו. "לא במשמרת שלי."

הוא זינק קדימה ותפס את רודריק לפני שרודריק הספיק אפילו להרים ידיים להגנה. זה לא היה מעצר מסודר – זה היה מאבק. רודריק הטיח כתף, גרהם חטף מכה בצלעות, ושניהם כמעט נפלו על הכיסאות. העץ חרק והתפרק. אלס צרחה שוב, הפעם מכאב ופחד ביחד.

"אם תעשו לי משהו," רודריק אמר בין נשימות קצרות, "אתם תמותו הלילה."

"יצירת ירח חדש רוקנה את הכוחות שלך," גרהם נהם, ודחף את רודריק אל הקיר. "אחרת כבר היית הופך אותנו לאבק."

גרהם סובב את ידיו של רודריק מאחורי גבו בכוח, לא בזהירות. רודריק נשך שפה, והזעם שלו נזל החוצה דרך העיניים. קסט שלף חבל והתחיל לקשור – הידיים, פרקי הידיים, ואז עוד סיבוב, כמו מישהו שקושר שק קמח ולא אדם.

אלס התנפלה על קסט, תפסה את השרוול שלו וניסתה למשוך אותו אחורה.
"די! תעזבו אותו!"

קסט הדף אותה שוב, הפעם חזק יותר. היא נפלה על הרצפה, נשימה נקטעת, מרפק נשרט על שברי זכוכית. היא שתקה לרגע, ואז התחילה לבכות – לא בכי שקט, אלא בכי חנוק של מישהו שמנסה לא לצרוח כדי לא להפחיד את הילד.

קירן עשה צעד קדימה, ואז עוד אחד.
"רודריק!" אלס קראה אליו, "תעשה משהו!"

רודריק הסתכל על הבן שלו, ואז על אשתו. הוא לא ניסה להתנגד לדחיפות של גרהם. כאילו הוא בוחר משהו אחר – כאילו הוא מחזיק את עצמו בכוח.
"קירן," הוא אמר, והקול שלו רעד רק מעט, "חזור לחדר. עכשיו."

הילד רעד, אבל ציית.

"אנחנו יוצאים," גרהם אמר, ודחף את רודריק לעבר הדלת הפרוצה. "ועכשיו אתה הולך איתנו."

"אל תדאגי," רודריק אמר לאלס, כשהם גררו אותו החוצה. "זה יהיה מהיר."

הם יצאו, משאירים את הדלת פעורה, את הרוח נכנסת פנימה, ואת אלס על הרצפה בין שברי הזכוכית – בוכה בשקט, עם יד אחת על החזה כאילו היא מנסה להחזיק את הלב במקום.

---

"מה היו התוכניות שלך?" שאל גרהם, כשהוא וקסט הובילו את האיש, שכעת כוסו עיניו, דרך היער.
"לא להיתפס היה די גבוה ברשימה," אמר רודריק. "אבל זה לא משנה באמת כי כבר איחרתם, הירח נוצר."
"ואז למה אתה לא עוצר אותנו עכשיו?"
"אני לא רע. אני רחום. אני רק רוצה לראות עד לאן תלכו. אם באמת תנסו להרוג אותי. אם תעשו זאת – אתם תמותו."
"זה לא נשמע רחום."
"זו הרחמים שעוצרים אותי מלהרוג אתכם עכשיו."

גרהם צחק, אבל הצחוק שלו היה קצר מדי.
"ראית אותו יוצר ירח," קסט מלמל. "אני עדיין חושב שאנחנו משחקים באש."
"החבר שלך חכם," אמר רודריק. "שחררו אותי עכשיו ותישארו בחיים."

הם עצרו בקרחת יער קטנה. האור היחיד שנפל עליהם הגיע מן עשרת הירחים שמעליהם, מציצים דרך הענפים.

"מתי היה בכלל מלך-מכשפים רחום?" שאל גרהם.
"אל תשפוט אותי לפי מי שבאו לפניי," אמר רודריק.
"מה עושה אותך שונה?"
"אתם בחיים, לא?"

גרהם חייך חיוך עקום. "אין לך כוח כרגע. אם היה לך, היית הורג אותנו בלי למצמץ."
"אתה זה שנשמע כמו מלך-מכשפים קדמון," אמר רודריק.

"אם להיות חסר רחמים כמו מלך-מכשפים זה מה שצריך כדי לעצור מלך-מכשפים, אני לא אהסס." גרהם בעט מאחורי ברכיו של רודריק והכריח אותו לכרוע. "אחרי כל הזוועות שעשו מלכי-המכשפים של העבר – אני לא לוקח סיכון."

"אני מבין," אמר רודריק. "אבל הזוועות של העבר לא אמורות לחסום את ההזדמנויות של העתיד. תחשוב על הזוועות שמתרחשות בעולם עכשיו. כוח של מלך-מכשפים יכול לעצור אותן."
"לא," אמר גרהם, מתמקם מאחוריו. "זו לא הימור שאני מוכן לקחת."

"אתה לא יכול לעצור אותי בכך שתהרוג אותי," אמר רודריק בקול נמוך. "רק תחדור את העור שלי, והכוח שלי יירה דרך החרב שלך ואתה תתפוצץ. החרב תישבר. ואני אלך משם עם שריטה."

קסט תפס את הזרוע של גרהם. "גרהם-"

"גמרנו עם אגדות," גרהם אמר, והדף אותו.

"אתה מבלף," אמר גרהם. "תרים את הראש."

רודריק שתק זמן ארוך, ואז אמר:
"בבקשה. יש לי משפחה. יש לי בן."
"תרים את הראש. אני עושה את זה גם למענם."

רודריק בלע רוק והרים את ראשו. "גם אני."

החרב ירדה במהירות – וראשו של רודריק נפל.

גרהם נשף והביט למעלה אל הירח העשירי. הוא חשב שלהרוג את מלך-המכשפים אמור להרגיש כמו ניצחון. אבל זה לא הרגיש כך. זה כאב.

אבל זה היה הכרחי, אמר לעצמו. הלילה הצלחתי להציל אינספור חיים. הצלחתי להציל את העולם.

---

קירן טיפס החוצה מן החלון שלו והתקדם לעבר היער. הוא ידע שאותם גברים בטח הרגו את אביו. הוא ידע שזה בטח קרה. והוא גם ידע שזה ישנה הכול.

כל התוכניות שאביו הכין, כל התקוות, כל מה שהם היו עומדים להשיג – ביחד.

עכשיו זה נגמר, אמר לעצמו קירן. הוא הביט לקצה היער, שם ראה אותם עומדים מעל הגופה חסרת הראש.
ואתם תשלמו, חשב. כל העולם ישלם.

קירן הרים מבט אל הירח העשירי, שמעתה יזכיר לו תמיד את היום שבו אביו מת. זה היה ירח טוב, מבריק ויפה. הוא גרם לו להרגיש גאווה – וגועל – ושניהם יחד.

הוא הושיט יד וגרם לעשב הסמוך להתכופף, גרם לכמה עלים מתים להתרומם באוויר. הכוח סוף סוף חזר.
ועכשיו אני בלתי ניתן לעצירה.