אם ברייך החמישי הגסטפו באמת יודע הכל, איך זה שהם עדיין לא מצאו את הקפה האמיתי שלי? הרהרתי בשאלה הזו בעודי בוהה באצבע המורה של גרטרוד זימר, תלויה באוויר כמו מטוטלת של שעון מקולקל, מאיימת לצנוח על המקלדת בכל רגע. גרטרוד, או כפי שאני מכנה אותה ביני לבין עצמי, "הנקמה האיטית של הבירוקרטיה", הקלידה את הדו"ח השבועי על חריגות ייצור במפעל ה-BMW-פורד בשיקגו.

הייתם מצפים שבשנת 1988, בלב ליבה של האימפריה הטכנולוגית הגרמנית, יהיו לנו כבר מחשבים שקוראים מחשבות או לפחות מתקנים שגיאות לבד. אבל המציאות האפורה של המנהלת השנייה הייתה שונה: יש לנו את גרטרוד, וקצב העבודה שלה מזכיר צב גוסס שגורר מאחוריו כספת.

"פרויליין זימר," לא התאפקתי, הקול שלי נוטף ציניות עייפה, "אולי תרצי שאקליד בשבילך? בקצב הזה, הקוסמונאוטים שלנו יחזרו ממושבות הכרייה במאדים לפני שתגיעי לפסקה השנייה."

גרטרוד הרימה את עיניה, ממסגרת את מבטה דרך עדשות בעובי של תחתית בקבוק בירה. "הר סטארק," היא אמרה בקול יבשושי, "אתה יודע את הנהלים. רק לפקידים מורשים סיווג 3 מותר לתעד מידע רגיש."

הנהנתי בהבנה מזויפת. כולנו ידענו את האמת: גרטרוד פשוט פחדה פחד מוות שמישהו יגלה שהיא מקלידה בשיטת "הנשר" – חגה מעל המקלדת וצוללת פעם בדקה. "אגב," היא הוסיפה, עיניה מצטמצמות בחשדנות, "איפה הנוזל המעורר שלי? זה הסיבוב השלישי הבוקר." "בדיוק בדרך," מלמלתי ויצאתי למסדרון.

המסדרון הריח כמו כל דבר אחר ברייך: חומרי ניקוי חריפים וייאוש שקט. ניגשתי למכונת הקפה. זה היה הסוד המלוכלך והגלוי ביותר שלנו: אנחנו אולי שולטים בעולם, אבל הקפה שלנו הוא אשפה. "ארזץ-קפה" – המצאה סינתטית מופלאה בטעם של בוץ שרוף ונסורת. אבל לי היה יתרון. הבטתי ימינה ושמאלה. המסדרון היה ריק. כרעתי ברך ליד הדלפק במטבחון, הרמתי את האריח הרופף מתחת לכיור. שם, בתוך קופסת פח חלודה של עוגיות, נח האוצר: פולי קפה אמיתיים, מוברחים בקונטיינר מברזיל הבוערת. החזקה של דבר כזה דינה עשר שנים במכרות הקרח של אלסקה.

טחנתי חופן קטן ידנית, ערבבתי עם האבקה הסינתטית כדי להסוות את המראה, ומזגתי מים רותחים. הריח היה משכר. סכנה נוזלית. חזרתי למשרד והנחתי את הכוס על שולחנה. גרטרוד לקחה לגימה, עצמה עיניים ונאנחה, קמט הדאגה במצחה התגהץ לרגע. "וולפגנג," היא אמרה ברכות נדירה, "אתה הקוסם של המנהלת. איך אתה מוציא טעם כזה מהאבקה התעשייתית הזו?" "אהבה למולדת, פרויליין," חייכתי חיוך עקום, "וסוד קטן של סבתא שלי לגבי טמפרטורת המים."

היא הנהנה וחזרה לעינוי. קליק… נשימה עמוקה… קליק… גירוד בראש… קליק. ואז, האינטרקום על שולחנה צרח. היא ענתה, החווירה כסיד, והשפופרת רעדה בידה. "אוברשטורמבנפירר שולר," היא לחשה, כאילו השם עצמו שואב את החמצן מהחדר. "ביקורת פתע. הוא במעלית." קפאתי. שולר. האיש שהוריד בדרגה מחלקה שלמה כי מצא כתם דיו על הצווארון של המזכירה. "הדו"ח," גרטרוד מלמלה, דמעות של פאניקה בעיניה. "אני רק בעמוד הראשון. הוא יהרוג אותנו. הוא ישלח אותנו למחזור פסולת."

הבטתי בשעון. שלוש דקות. הבטתי בגרטרוד הרועדת. "זוזי," אמרתי. "מה?" "קומי," פקדתי בשקט אך בתקיפות. "יש לנו שתי אפשרויות: רכבת לאלסקה, או שאני מפר את הנהלים." היא היססה לשנייה, ואז זינקה מהכיסא כאילו הוא בוער. התיישבתי. הנחתי את הידיים על המקלדת המכנית הכבדה. עצמתי עיניים לרגע ונזכרתי. לפני המלחמה, לפני המדים והבטון, הייתי פסנתרן ג'אז במרתפים של ברלין. פקחתי עיניים והתחלתי לנגן. זה לא היה דו"ח, זו הייתה סימפוניה של מקשים. האצבעות שלי ריחפו, הקישו, ומילאו את הדף במהירות שהייתה גורמת למכונת ירייה לקנא. גרטרוד הביטה בי פעורת פה, נדהמת מהקצב, מהרעש האחיד והמהפנט של ההקלדה.

שתי דקות וארבעים שניות. שלפתי את הדף האחרון, הידקתי את הערמה והנחתי אותה במרכז השולחן בדיוק כשידית הדלת נעה למטה. זינקתי הצידה, גרטרוד צנחה לכיסא, מתנשמת בכבדות.

הדלת נפתחה. שולר נכנס. המדים שלו היו כה מגוהצים שאפשר היה להיחתך מהם. הוא סקר את החדר במבט של כריש שמריח דם במים. "פרויליין זימר," הוא נבח. "הדו"ח השבועי. אני מקווה שאין עיכובים." "ה… הנה הוא, הר אוברשטורמבנפירר," היא הגישה לו את התיקייה ביד רועדת. שולר לקח את התיקייה. הדפדוף היה הדבר היחיד שנשמע בחדר. דממה מעיקה. "מממ," הוא השמיע קול גרוני. "הרווחים מדויקים. אין מחיקות. יישור לימין מושלם." הוא הרים את עיניו הקרות אליה. "שיפור דרמטי, פרויליין. אני מופתע." גרטרוד הסמיקה עד שורשי שיערה האפור. "תודה, המפקד."

שולר סגר את התיקייה, אבל אז עצר. הוא הטה את ראשו, נחיריו מתרחבים. "מה זה הריח הזה?" הלב שלי החסיר פעימה. הריח של הקפה. הוא היה חזק מדי, אמיתי מדי. הוא לא הריח כמו פלסטיק שרוף. שולר צעד אל השולחן, הרים את הכוס של גרטרוד ובחן את הנוזל הכהה. הוא קירב אותו לאפו, שאף עמוקות, ואז לקח לגימה זהירה. העיניים שלו התרחבו. הוא הביט בכוס, ואז בגרטרוד, ואז בי. "זה לא הקפה של הקפיטריה," הוא קבע בשקט מסוכן.

"ניסוי קטן, הר אוברשטורמבנפירר," התערבתי במהירות, מוודא שהקול שלי יציב. "גילינו שקלייה כפולה של הגרגרים הסינתטיים בתוספת קליפות אגוזים מהגינה משפרת את הארומה. ניסיון לייעל את המורל המשרדי." שולר הביט בי ארוכות. הוא ידע שאני משקר. הוא ידע בדיוק מה הטעם של קפה ברזילאי מוברח. לא מגיעים לדרגה שלו בלי לדעת את הדברים הטובים בחיים. הוא לקח עוד לגימה, ארוכה יותר הפעם. חיוך דק, כמעט בלתי נראה, עלה על שפתיו. "יוזמה ברוכה, הר סטארק," הוא אמר לבסוף, מניח את הכוס בחזרה. "המורל אכן חשוב. הייתי מציע שתכין כוס כזו בדיוק ותביא אותה למשרדי בעוד עשר דקות. לבדיקת איכות נוספת." "כמובן, המפקד," אמרתי. "הייל היינדריך," הוא הפטיר ויצא מהחדר, משאיר אחריו שובל של קור וריח אפטר-שייב יקר.

ברגע שהדלת נסגרה, גרטרוד נמסה לתוך הכיסא שלה כמו גלידה בשמש. "אני צריכה ללכת הביתה. או לבית חולים." "שטויות," חייכתי וניגשתי שוב לאריח הרופף. "את צריכה משהו לחזק את העצבים." שלפתי משם בקבוקון קטן של קוניאק צרפתי. היא הביטה בי, המומה. "וולפגנג, אתה משוגע. אם היו תופסים אותנו…" "אם היו תופסים אותנו," מזגתי לה טיפה לתוך הקפה שנשאר, "היינו מתים עם טעם טוב בפה, וזה יותר ממה שרוב האנשים ברייך יכולים להגיד." היא לגמה, הצבע חזר ללחייה. "תלמד אותי?" שאלה פתאום. "ללמד אותך מה? להבריח?" "להקליד," היא חייכה חיוך קטן וממזרי. "ככה." "בשמחה," קרצתי לה, "אבל את מכינה את הקפה למפקד. ושימי לו הרבה 'קליפות אגוזים'." גרטרוד צחקה. צחוק אמיתי. "נראה לי שיש לנו עסק, שותף."